<h1>ראבי"ה סימן אלף קכ"ג</h1>
<h2>דף קיג.</h2>
והדפוסות של גבינות הגוים צריך להגעיל ובלא הגעלה אסור להניח בהם גבינות כשירות דלא דמי לטהור מליח וטמא תפל מפני שרגילות שנסתמים הנקבים של הדפוס והוה ליה כמו קערה שמלח בה בשר דאמרינן (קי"א ע"ב) אסור לאכול בה רותח. ועוד אין כאן טמא תפל כי הדפוס מרוב המלח קיבל טעם החלב של גבינות הגוים דהיינו טמא מליח וכשמכניס בו שוב את הגבינות הכשירות מלוחים הוה ליה טהור וטמא שניהם מלוחים, ובכי האי גוונא לא מהני כלי מנוקב כדמוכח בהך דרב מרי בר רחל (קי"ב ע"ב) דדרך הציר להסריך ולהבלע, וכן דרך החלב כדאמרינן (קי"א ע"א) גבי כחלא עילוי בישרא ואע"ג דפסקינן אכחלא עילוי בישרא דבדיעבד שרי היינו טעמא כדקאמרינן חלב שחוטה דרבנן והקילו בו, אבל הכא אסור אפילו בדיעבד. והני מילי אם הדפוס האסור בת יומא אבל אם אינו בת יומא שרי כנ"ל.
<h2>דף קטז:</h2>
ור"ת ראיתי כתוב משמו דהיכא דיניק סמוך לשחיטתו דין חלב הוא, וכשירה שינק[ה] מן הטריפה אסור, לאכול, דלהעמיד לא חזי, וכן יש לפרש הך דתניא (ק"ט ע"ב) קיבה שבישלה בחלבה אסורה מדאורייתא ולא דמי כלל לחלב שחוטה דכחל שהוא מדרבנן, אבל מה שכתוב בספרים דפירשא בעלמא הוא היינו כדלעיל כשנשתהא בתוכו והוי עיכול ופירשא בעלמא הוא כיון שראוי להעמיד בו. ותו כתבו כיון דפירשא הוא מותר למולחו בעור הקיבה. ואומר אני דאם פירשא הוא מותר למולחו בו ולאוכלו כך בלא תערובת חלב אחר אבל להעמיד בו אסור כדפרישית לעיל. והם לא ביארו דבריהם ככל הצורך. וגם מתוך לשון רש"י שכתב ואני הייתי נוהג בו היתר עד הנה וכו', הוה משמע דאי הוה פירשא הוי מותר למולחו בתוכו ובלבד שלא יתן בו חלב אחר. וקשה בעיני אי סבירא ליה שיהיה מותר להעמיד בו, וכי אזיל לאיבוד דומיא דזורק יין נסך לטיט דמשמע בפ"ב דע"ז (ל"ג ע"א) דשרי להנאות ממנו, הלא חזי להעמיד בו ולא אזיל לאיבוד ממש והוה ליה כגוי דשדא חמרא לבי מילחא דאסור כדקאמר רב אשי התם ואע"ג דהמלח מייבשו ואינו ניכר טעמו, וכ"ש הכא דאסיר.
הילכתא המעמיד בעור הקיבה דהוה בשר אם יש בה כדי ליתן טעם בחלב הרי זה אסורה. וחלב הנמצא קרוש בעור הקיבה שמולחין אותו בעורה בין שנותנין עמו חלב אחר בין שמולחין אותו בעצמו נראה בעיני איסור גמור ובשר בחלב ממש לאסור הגבינה (שאין) [ואין] בידי כח להתיר. ויש שמתירין אותו ומביאין ראייה מדגים שעלו בקערה שפסק[נ]ו (רש"י קי"א ע"ב) שמותר לאוכלם בכותח משום דהוה ליה נותן טעם בר נ"ט והאי נמי נ"ט בר נ"ט הוא שחלב הקיבה לא נאסר אלא משום נתינת טעם וכי הדר יהיב טעם בגבינה הוה ליה נ"ט בר נ"ט. ורחוקות זו מזו כממזרח למערב מאי טעמא דגים שעלו בקערה אע"פ שבלעו עדיין היתר גמור הוא לאוכלו וכשבא לאוכלו בכותח למה אתה אוסר עליו מפני טעם בשר שלהם ההוא טעם בשר לאו טעם הוא שהרי לא יצא ממשו אלא מנותן טעם יצא, אבל הנמצא קרוש ומולחין אותו בעור הקיבה בין שנותנין עמו חלב אחר ובין שאין נותנין הקיבה עצמה נעשית נבילה וכל הטעם היוצא עוד מן החלב בין טעם חלב שבו בין טעם בשר שבו הכל אסור לפי שכולו נבילה וכשמתערב חלב זה עם חלב הגבינה הוה ליה מין במינו חלב נבילה בחלב היתר, וכבר פסקנו (רש"י ק"ט ע"א) חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן, ולא אמרינן נ"ט בר נ"ט הוא מפני שאף טעם חלב שהיה מתחילה נעשה כולו נבילה וכן הלכה כרב, וגם פסקנו (פסחים כ"ט ע"ב) הלכה מין במינו במשהו. ואני הייתי נוהג היתר עד עתה ובלבד שלא יתנו בה חלב אחר, וטועה הייתי בדבר שהייתי סבור מדאמרינן (ע"ז כ"ט ע"ב) גבי קיבת עולה כהן (מי) שדעתו יפה שורפה חיה, ש"מ פירשא בעלמא הוא ולא מיתסרא. ולא היא, חלב גמור הוא מדתנן במתניתין כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה, ש"מ חלב הוא ותניא נמי לעיל (ק"ט ע"ב) קיבה שבישלה בחלבה אסורה. וקיבת עולה דשריא משום דלאו גופה הוא אלא שינקתו מאמו והוה ליה כנוס במעיה כנתון בקערה ומותר, כדתנן טריפה שינקה מן הכשירה קיבתה מותרת מפני שכנוס במיעיה. ודמייתי מינה ראייה במסכת ע"ז דאיסורי הנאה שרי פירשייהו וגבי (עגלה) [עגלי ע"ז דאסור פירשייהו מדקתני קיבת עגלי ע"ז] אסורה, לאו משום דקיבה פירשא חשיב לה לעניין עיכול ותהוי כפירשא למיפקע שם חלב מינה, אלא הכי מייתי ראייה מדאסר קיבת עגלי ע"ז ש"מ פירשא (הוא) [אסור] דהא קיבה נמי לאו גופה ומיתסר משום דניחא ליה בנפיחה שהבהמה נראית שמינה ויפה לע"ז, והוא הדין לשאר הפרש, ומדשרי לגבי עולה ש"מ לא מיתסר אלא גופה אבל פירשא שרי כי האי. לשון רבינו שלמה בפירושיו. וראיתי שהשיב רבינו שמואל ב"ר מאיר על המסו מה להאריך הלכה רווחת היא טריפה שינקה מן הכשירה קיבתה מותרת אבל כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה ויש לנו לילך בקיבה אחר הבהמה שינקה זו ממנה אם ינקה מן הכשירה מותרת אפילו היא עצמה טריפה או נבילה ואם היא עצמה כשירה וינקה מן הטריפה אסורה. וקצת יש להבין דבריהם מפ"ק דביצה (ה"א) בירושלמי דגרסינן תמן תנינן (עדויות רפ"ה) ביצת הנכרי ושל נבילה אם יש כיוצא בה נמכרת בשוק מותרת ואם לאו אסורה כדברי בית שמאי ובית הילל אוסרין, מאי טעמייהו דבית שמאי גמורה היתה [עד] שלא תתנבל מעתה אפילו אין כיוצא בה נמכרת בשוק תהא מותרת אם אומר (אם) [את] כן נמצאת מתיר שלל של ביצים בית שמאי כמשנה הראשונה ובית הילל כמשנה האחרונה ד[א]מר ר' חייא בש"ר יוחנן בראשונה היו אומרים אין מעמידין לא בקיבת הנבילה ולא בקיבת הגוי חזרו לומר מעמידין בזו ובזו ר' יוסי בר' אבין בש"ר יוחנן מעשה בבני יהודה בן שמעון שבקעו להם זאיבים יותר משלש מאות צאן ובא מעשה לפני חכמים וטיהרו את קיבותיהם לישן מתני' מסייעא לר' חייא קיבת הנכרי ושל נבילה אסורה כמשנה הראשונה (ובית הילל כמשנה האחרונה) כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה טריפה שינקה מן הכשירה קיבתה מותרת כמשנה אחרונה ואפילו דאי סברין בית שמאי ובית הילל כמשנה אחרונה הוי ביצה גידולי גופה קבה אין גידולי גופה ממקום אחר באתה. אבל ברוב הספרים כתוב ובפיסקי ר"ח ובספר חפץ ובספר רבינו זקיני (סי' רע"ז) והילכתא אין מעמידין בעור קיבה נבילה אלא בקיבה עצמה ובקיבת שחיטת נכרי ובכשירה שינקה מן הטריפה מעמידין בקיבתה וכ"ש בקיבה הטריפה שינקה מן הכשירה מאי טעמא דחלב המכונס בה פירשא בעלמא הוא. והא דאיצטריך למיפסל בקיבת שחיטת נכרי להודיענו שלא נחוש לדברי ר' אליעזר דאמר סתם מחשבת נכרי לע"ז וכ"ש נתנבלה שמעצמה מתה או ע"י זאבים. ולי נראה לדברי הפוסקים פירשא בעלמא הוא אם מלחו בעור הקיבה הרי קיבל טעם בשר ואין מעמידין [בו, ו]אפילו הוי מין בשאינו מינו הרי פסקנו בכוליה משערינן ואם אין בחלב שמעמידין אותו שישים בעור הקיבה אסור, ורוב פעמים (אם) [אין] נמצא בו ס' והוה ליה (כעץ) [ככף] המקבל טעם בשר שאסור להגיס בו חלב, ומרוב המלח שאינו נאכל מחמת מילחו שרגילין למולחו הרבה הוה ליה כרותח. מה שהשיב רש"י דלא דמי לדגים שעלו בקערה דהתם אע"ג שבלעו היתר גמור הוא וכו', אינה תשובה, כי גם הכא היתירא הוא הנבלע בקיבה כשאין בה חלב אחר זולתי הקיבה שהרי פירשא ממש הוא לדבריהם ואין לאסור החלב של הגבינה אלא מכח הבשר. מיהו לעיל חלקנו בין צלי למבושל ולפי זה לא דמו. ואילו היה מולח בקערה הקיבה ושוב מכניסו בעור הקיבה הוה ליה טהור מליח וטמא טפל (קי"ג ע"א) ושרי (לדבריו) [לדבריהן] שפירשא בעלמא הוא, אך כשמולחו בתוכו שניהם יחד נמלחין ואסור. ולדברי ר"ש לא חשיב ליה עיכול מפני שהוא בעין, אע"פ שפליאה היא מפרק בהמה המקשה (ע"א ע"א) ומפרק התכלת [עי' מנחות ס"ט ע"ב] ומפרק קמא דבכורות (ז' ע"ב) ומפרק בתרא דיומא (פ"א ע"א), בזה לא נאריך. ובפרק העומר (מנחות ס"ט ע"א) גרסינן חטין שבגללי בהמה לקטן לאכילה מטמאין טומאת אוכלין. ויש לחלק [ש]משפשפה במים וחזרה לקדמותה מה שאין כן בקיבה.
